ביום שישי האחרון, ישבנו - בעלי היקר ואני - בבית קפה בתל אביב, נשנשנו ארוחת בוקר ועיכלנו לאיטנו את השבוע שחלף. בעודי לוגמת קפה קפוא- גרוס, נכנסה לבית הקפה קבצנית גדולת מימדים, עברה בין השולחנות, הושיטה כף יד פתוחה ואמרה "עזרה...אין לי כסף לתרופות..אוכל לילדים". רוב היושבים סביב, שהתופעה כבר מוכרת להם ויודעים שהכסף זורם בדרך כלל למטרות נעלות כמו אלכוהול ונרקוטיקה, העדיפו להתעלם בנימוס מאופק. הקבצנית, שמורגלת כנראה בתגובות צוננות, המשיכה הלאה תוך סינון ברכה לכבוד שבת. בעוד האחת יוצאת, הגיעה לה השניה...