אמפתיה – זה כל הסיפור

הוא עמד מחוץ לקליניקה שלי, חיכה שאבוא לאסוף אותו לאימון, ובכה בכי מרורים… "הבטחת לי נינטנדו…" הוא צעק על אבא שלו שעמד לידו כעוס וחסר אונים בעת ובעונה אחת.

"תפסיק כבר לבכות מכל דבר! מה אתה חושב? שמגיע לך פרס על ההתנהגות שלך? הנינטנדו הזה לא מעניין אף אחד עכשיו". הבכי רק התגבר וקרע לי את הלב. לא בגלל שאני חושבת שנינטנדו הוא מחויב המציאות, אלא בגלל שהרגשתי את העצב העמוק והאמיתי של הילד החמוד הזה… שהוא רק בן 9 והחיים שלו ממש לא פשוטים (לא אוכל לפרט כאן מדוע) וכן, הנינטנדו הזה הוא, כנראה, איזה שהוא אור בקצה המנהרה שלו.

אבל הנינטנדו הוא לא הסיפור, הסיפור הוא אמפתיה.

הרי מה אנחנו הכי רוצים בעולם כשאנחנו עצובים, כאובים, כועסים, מתוסכלים? שמישהו יבוא ויגיד לנו – וואוו, זה באמת מבאס מה שקורה לך עכשיו.

אנחנו אפילו לא צריכים שיצדיקו אותנו או שיתנו לנו בדיוק מה שאנחנו רוצים באותו רגע, כמו שאנחנו רוצים שיבינו לליבנו, שמי שעומד מולנו – הורה, מורה, בן זוג, חבר, בוס – פשוט יגלה אמפתיה לתחושות שלנו. לפעמים, זה ממש מספיק.

כשהורה אומר לילד – הדבר הזה שאתה רוצה עכשיו ממש לא חשוב, או לא מעניין אותי מה בא לך (כי באלי זה באינדונזיה), או הציון הזה שקיבלת ממש תואם את האופן שבו למדת וכו' – קורים שני דברים:

  1. הילד מרגיש לבד. הוא מרגיש שלאף אדם בעולם לא אכפת מזה שעצוב לו או קשה לו. כן, זה עד כדי כך קיצוני בתחושות של ילד! הרי לילדים אין כל כך פרופורציות, הם לא מודעים לעובדה שכמה קילומטרים מהם ישנם ילדים שאין להם מה לאכול לארוחת הערב.
  2. הרצון שלו נפגע. כלומר אם הוא רוצה משהו והצד השני לא מכבד את הרצון הזה ואולי אפילו מזלזל בו, אז הילד מבין שהרצון שלו לא חשוב, לא לגיטימי ואולי מוטב שלא יהיה לו רצון בכלל (כל זה קורה כמובן בתת המודע). ואז גדלים דורות של אנשים שלא יודעים מה הם רוצים.

אנחנו ההורים, לא חייבים לממש כל רצון שיש לילד שלנו. אפשר להגיד גם לא. חשוב להגיד לא. השאלה איך אומרים את הלא… איך מגישים אותו ואיזו הרגשה נותנים לילד. חשוב לא לבטל ולא לזלזל ברצון של הילד, אלא לכבד אותו ולהסביר למה כרגע, זה פחות מתאים.

אמפתיה היא מוצר שנמצא במחסור משמעותי בעולמנו המהיר, הקשוח וחסר הסבלנות, החל במערכות הציבוריות ועד למשפחות הפרטיות שלנו.

ואמפתיה, כפי שאני תופסת אותה, היא הפתרון הקל (במובן החיובי של הקלות) וגם החכם לכל כך הרבה קונפליקטים. אמפתיה מלטפת רגשות שליליים כמו: כעס, תסכול, עצב ודומיהם ומקצרת ואולי אפילו עוצרת אותם.

זה לא אומרת שאמפתיה תהפוך את הילד להיות מאושר, אבל היא לפחות תגרום לו להרגיש שאכפת ממה שהוא מרגיש.

אז בפעם הבאה שהילד שלכם יבכה שהוא רוצה ע כ ש י ו את הסוכריה או את הטלפון או את הפלייסטיישן, ויהיה ממש מתוסכל למשמע המילה – "לא", או שהוא לא יצליח במשהו, גם אם באחריותו לגמרי, רגע לפני שאתם מספרים לו שיש רעב במזרח אסיה, או שאם הוא היה לוקח אחריות זה לא היה קורה… נסו להתחבר לרגע לתחושה הסובייקטיבית שלו, לקושי שלו, לעצב שלו, לאכזבה שלו ותהיו אמפטיים. זה לא ישנה את התוצאה, אבל זה ישנה משמעותית את ההרגשה של הילד שלכם לגביה.
ואם בא לכם להתייעץ, לשאול, להתלבט יחד איתי,
על הילד.ה הפרטי שלכם, אני כאן – 054-7637737
שלכם באהבה,
שרון קורן – מצמיחה כנפיים למתבגרים
בשיטת האימון האינטגרטיבי

 

1 תגובה
  1. איילת צברי
    איילת צברי אומר:

    יקירה,
    שיתפת אותנו בנושא חשוב ביותר!
    לגלות רגישות, שותפות לתחושותיו של האחר, קשב למסתתר מאחורי כל אמירה = לגלות אמפתיה, משמע, לקבל ערך מוסף – שני הצדדים יוצאים נשכרים מכך – WINWIN!!!
    אהבתי👌🥰

    הגב

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *