כשקשה בחוץ – רך בפנים

כשהבן שלי נכנס לכיתה אלף, היתה תקופה שהיה לו קשה. ממש קשה. מעברים אף פעם לא היו לו קלים והמעבר מהגן לבית הספר ידוע כמאתגר מכולם.
השיעורים שהיו לו ארוכים מדי, הישיבה הממושכת, ובעיקר החופש שהיה לו בגן ונלקח ממנו, טלטלו לו את כל המערכת וככל שהיה לו קשה מבפנים, כך הוא הקשה בחזרה החוצה.
אחרי שבוע מאתגר במיוחד עם תלונות יומיומיות עליו, ותעלול אחד יותר מדי מצידו,  גם לי נגמרה הסבלנות והתחלתי לכעוס.

נאמתי לו כל הדרך הביתה מהצהרון – שם הוא בכלל הפך להיות אויב המדינה, הושבתי אותו על הספה בבית והמשכתי לספר לו כמה הוא לא בסדר, כמה לכולם נמאס מההתנהגות הזו ואיך זה ממש לא יכול להמשך ככה.
ותוך כדי שאני מאיימת בעונשים של החרמת הסוני והטאבלט לנצח, הבטן שלי התחילה בשיחה אחרת לגמרי.
"מה את עושה?" היא אמרה לי, "תסתכלי עליו, איך הוא הופך להיות יותר ויותר קטן שם על הספה, זה ממש לא מה שהוא צריך ממך עכשיו". וכשהבטן שלי מדברת, אני מקשיבה. אז עצרתי, והסתכלתי על הילד שלי, הפעם לא מתוך מסך הכעס, אלא מתוך מסך האמא וראיתי שהוא מבקש ממני משהו אחר.
קראתי לו אלי ועטפתי אותו בחיבוק. הוא התחפר בצוואר שלי ומצא שם מקלט מדיני לכמה דקות. שאלתי אותו מה קורה… והוא ענה לי שקשה לו. היה לי ברור מיד שאם קשה לו בחוץ, חייב להיות לו יותר רך בבית. שהוא לא צריך, בנוסף לנזיפות שהוא מקבל בחוץ, עוד נזיפות בבית. מה שהוא צריך זה שנאהב אותו, נהיה בצד שלו ונסמוך עליו. גם כשהוא מתנהג "לא יפה".
זה קצת כמו הפרי שאני הכי אוהבת, ליצ'י – קשה וקוצני מבחוץ ומבפנים רך.
פאוזה קלה להבהרה. אני לא אומרת לרגע שאנחנו כהורים צריכים לעודד התנהגות לא הולמת, פגיעה באחרים או אלימות מסוג שהוא – להיפך! אנחנו צריכים לגנות את זה מכל וכל. אבל לפעמים (רק לפעמים) אנחנו קצת שופכים את התינוק יחד עם המים. לפעמים אנחנו פשוט כל כך כועסים על ההתנהגות של הילד שזה הופך לכעס אישי עליו – לא על ההתנהגות שלו. אגב, זה לגמרי טבעי, הילדים שלנו מייצגים אותנו באיזה שהוא מקום, הם המראה של החינוך שלנו, של הערכים שלנו וכשהם לא מתנהלים לפי מה שאנחנו מאמינים, זה סוג של מעיד גם עלינו. לפחות בהרגשה שלנו.
אבל התפקיד שלנו במקרים כאלה הוא להיות קשובים, להיות דווקא יותר רכים ומבינים, להגיש את משנתנו לילד באופן כזה שיוכל להכיל אותה, לעכל אותה ולזכור שאנחנו אוהבים אותו בכל מקרה. כי אם גם אנחנו נכעס עליו, יחד עם כל העולם – הוא יסגר ויאטם ויש אפשרות שההתנהגות שלו בחוץ תחמיר.
אני יודעת שזה לא פשוט, זה דורש מאיתנו סבלנות של ברזל. אבל הילדים שלנו חייבים לדעת שיש מקום אחד בעולם לפחות שהוא חוף המבטחים שלהם – וזה הבית, ויש אנשים שתמיד, אבל תמיד יהיו לצידם, בטוב וברע וגם ברע מאוד (חלילה) וזה ההורים שלהם.
והכי הכי הכי חשוב, שאנחנו סומכים עליהם! גם כשהם לא במיטבם, גם כשהם חוטפים ביקורת מכל כיוון וגם כשהם באמת לא מתנהגים לעניין. זה בדיוק האיזון העדין בין גבולות להכלה. אתם לא מבינים איזה הבדל זה עושה בחיים שלהם ושלנו. זה נכון לכל גיל, מהגיל הצעיר ביותר ועד שהם כבר יותר גבוהים מאיתנו.
אצלי זה עשה פלאים, לא פעם ולא רק עם הילדים הפרטיים שלי.
ממליצה לנסות את זה בבית.

באהבה גדולה,
שרון קורן
מצמיחה כנפיים לילדים ולמתבגרים
בשיטת האימון האינטגרטיבי
054-7637737