הדבר שהילדים שלנו הכי צריכים מאיתנו…

כשאנחנו הופכים להיות הורים, אנחנו הופכים כמעט אוטומטית להיות מודאגים.
בהתחלה זה אוכל ושינה, אחר כך חברים, לימודים, הסתגלות, גדילה, מסכים, אהבות, אכזבות, ברוך השם, לא חסר על מה לדאוג!
מה גם שאנחנו חיים בעולם שדואג (תרתי משמע) להפחיד אותנו על בסיס שעתי… הרצאות בבתי הספר על אלכוהול, סמים, פורנו ומסיבות פרועות (מגיל 9 בערך), כתבות בטלוויזיה על התמכרות למסכים, חרמות, ומה לא – אין ספק שאנחנו חיים בסיר לחץ אחד גדול… אבל!
החרדה שאנחנו חשים, לא פעם, בהקשר של הילדים שלנו לא נעצרת אצלנו. עוברת אליהם וחודרת פנימה. ומכיוון שאנחנו הסמן הימני שלהם, שמאותת להם האם הכל בסדר או שמא לא, הם מסתכלים עלינו (גם כשאנחנו חושבים שהם לא) וכך הם מפרשים את המצב.
כשאנחנו דואגים וחרדים, אנחנו מסמנים להם –  ותאמינו או לא, בשונה מרוב הדברים שאנחנו מבקשים מהם לעשות והם לא עושים, לזה הם דווקא מצייתים בקלות.
כשאנחנו דואגים לילד שלנו אנחנו מעבירים אליו מסר נוסף – שאנחנו לא כל כך סומכים עליו ואולי אפילו יותר מזה… שאנחנו לא סומכים עלינו.
וכשילד מרגיש שלא סומכים עליו, במיוחד ההורים שלו, שאמורים להאמין בו יותר מכל אדם אחר בעולם, הוא עלול לאבד את האמון בעצמו.
לסמוך על הילד שלי ולסמוך על עצמי לא אומר להביט לצד השני ולהתעלם מבעיה כשהיא מתעוררת. אבל זה כן אומר כמה דברים:
1. קודם כל לשחרר אותם קצת, להפסיק לחקור אותם ולשאול אותם שאלות על הנושא (בואו נפסיק לחפור).
2. לתת להם שניה להתמודד עם הנושא ולא ישר לקפוץ עליהם ולנסות לפתור את הבעיה עבורם.
3. לסמוך על עצמנו שנתנו להם את הערכים הנכונים (ואם אתם מרגישים חסרים בזה, אז זה הזמן להדק ערכים).
4. לסמוך על עצמנו שאם תתעורר בעיה אמיתית נדע לטפל בה.
5. והכי הכי חשוב! לסמוך עליהם שהם מספיק חכמים, נבונים, מוצלחים, ערכיים וטובים, שיעשו את הדבר הנכון.
במידה ואתם שואלים את עצמכם כרגע – האם אני סומך על הילד שלי? והתשובה היא לא…. שאלו את עצמכם האם אתם סומכים על עצמכם? אם התשובה היא כן, אז אני בטוחה שזה עניין של אימון השריר ותוכלו, עם קצת עבודה פנימית גם לסמוך עליו.
אם התשובה היא שאתם לא סומכים על עצמכם… חשוב שתשאלו את עצמכם – למה?
היה רגע מכונן שאני לא אשכח אותו לעולם, שבו החלטתי שאני הופכת מאמא מודאגת לאמא סומכת. זה היה רגע של משבר, לא רגע של נחת… אחרי תקופה מאתגרת מאוד עם הבן שלי שפשוט הרגיש וידע, שאנחנו לא סומכים עליו – והתנהג בהתאם.
אני יכולה להגיד לכם שהשינוי הגיע מהר מאוד, גם אצלו ובעיקר באיכות החיים של כולנו.
דאגה זו תחושה שמנקרת לך באיברים הפנימיים (מוח, בטן, לב ועוד) ולא נותנת מנוח. והיא בעיקר, לא עוזרת לאף אחד, להיפך, היא משתקת ומחלישה.
מה עושים במקום לדאוג? אמרנו סומכים, עליהם ועלינו, ובמידה ויש מקרה שמצריך טיפול – אז פועלים בהתאם (ברור, לא מזניחים בעיות אמיתיות)… אבל לא מתהלכים כל היום עם דאגה שמכרסמת בנו חתיכה אחר חתיכה – אם הבעיה דורשת טיפול, מטפלים ואם לא – מניחים לה.
ומהצד של הילדים, שזה הצד הכי חשוב מבחינתי, כשהם מרגישים שאנחנו סומכים עליהם, רמת האחריות שלהם עולה פי אלף מונים, ואיתה גם רמת האמונה העצמית, ונחשו מה קורה לערך העצמי שלהם. כי איך שאנחנו נתפוס את הילדים שלנו, כך גם הם יתפסו את עצמם, והשאיפה של כולנו הרי, שזה יהיה הכי גבוה שרק אפשר.
אז… אל תדאגו, ואם יש לכם סיבה אמיתית… תפעלו.
דברו איתי אם אתם צריכים…
באהבה גדולה,
שרון קורן
מצמיחה כנפיים לילדים ולמתבגרים
בשיטת האימון האינטגרטיבי
054-7637737
https://koren.ravpage.co.il/findyourwings